המרחב שבין גירוי לתגובה - שם נמצאת האוטונומיה הרגשית
הלב עוד רועד, והיומן של מחר בבוקר כבר דורש שגרה. הפרק הראשון של מה שלומי הוא על המקום הקטן שבין מה שקורה לנו לבין איך אנחנו מגיבים - ועל למה דווקא שם נמצא החופש.
להאזנה לפרק המלא
יש בוקר שבו היומן פתוח על השולחן ודורש מאיתנו להתנהג כאילו כלום. להיות אמא, סבתא, בת זוג, לצאת לעבודה, לתפקד. ובמקביל הלב עדיין רועד. יש רגיעה בחוץ, אבל בפנים המערכת עוד דרוכה.
השאלה שאני שואלת את עצמי בכל מוצאי שבת היא פשוטה - מה שלומי. לא כשאלה מנומסת, אלא כנקודת עצירה לפני שאני בוחרת איך להיכנס לשבוע. ומהשאלה הזאת נולד הפודקאסט.
מה זו בעצם אוטונומיה רגשית
אוטונומיה רגשית היא לא היעדר פחד. היא לא מצב שבו הלב מפסיק לרעוד ואנחנו סוף סוף רגועים. זה שריר - שריר הסמכות הפנימית - והוא נבנה באימון, בדיוק כמו כל שריר אחר.
מי שמחכה שהרעד ייעלם לפני שהוא בוחר, יחכה הרבה זמן. האוטונומיה הרגשית מתחילה דווקא כשהרעד נוכח, ואנחנו בוחרים בכל זאת.
ויקטור פרנקל: המרחב שבין גירוי לתגובה
ויקטור פרנקל היה פסיכיאטר ונוירולוג, מייסד הלוגותרפיה, ושרד את מחנות ההשמדה. בספרו "האדם מחפש משמעות" יש משפט אחד שמלווה אותי בכל פעם מחדש: בין הגירוי לבין התגובה יש מרחב, ובמרחב הזה נמצא החופש שלנו.
הרעד בלב הוא הגירוי. היומן שמחכה על השולחן הוא עוד גירוי. החופש שלנו לא נמצא בזה שהלב יפסיק לרעוד - הוא נמצא בנשימה שאנחנו לוקחים בין השניים. במרחב הקטן הזה אפשר להגיד לעצמנו: אני מרגישה את הרעד, ובכל זאת אני בוחרת להוסיף מחר משמעות לעולם שלי.
פרנקל ניסח את זה כך: כשיש לי למה, אני יכולה לשאת כל איך. אצלו זה עזר לשרוד.
החופש לא נמצא בזה שהפחד ייעלם. הוא נמצא בנשימה שבין מה שקרה לבין מה שאני בוחרת לעשות איתו.
אדית אגר: הכלא בראש, המפתח בכיס
דוקטור אדית אגר היא פסיכולוגית וניצולת שואה, ובספרה "הבחירה" היא כותבת משפט שנחקק לי בלב: הכלא הגדול ביותר הוא בתוך הראש שלנו, והמפתח נמצא בכיס שלנו.
היא מתארת שגם אחרי השחרור מהמחנה הלב שלה לא הפסיק לרעוד, ולקח לה זמן להבין שהמלחמה נגמרה בחוץ אבל ממשיכה להתחולל בראש. הכלי שעזר לה היה ההבנה שסבל הוא חלק מהחיים ולא באמת נוכל להסיט אותו - אבל להיות קורבן, זו בחירה.
וכשהשכל אומר "אני חייבת לחזור לשגרה" והלב אומר "אני מפחדת", היא ממליצה לא להילחם בהם. להגיד לעצמנו: כרגע אני מרגישה כיווץ, וזה בסדר. ברגע שמקבלים את מה שיש, יוצאים מהכלא של הציפיות מעצמנו.
ההבדל כולו נמצא בשאלה שאנחנו שואלים. לא "מה אני חייבת לעשות", אלא "מה אני בוחרת לעשות למען החיים שלי". כשאנחנו בוחרים, אנחנו יוצאים מהכלא של הצריך אל המרחב של הרוצה.
איפה הצופן העוברי נכנס לתמונה
בשיטה שפיתחתי, הצופן העוברי, אני קוראת לרעד הזה תגובה עוברית. עובר אינו יודע לדבר, ולכן הוא מגיב ברעד ובתנועה - דרך הגוף. כאב ראש, כאב בטן, כתף שנתפסת, קול שרועד.
לצידו יש את הילדה הפנימית, זו שרוצה תשובות מיידיות ורוצה שהכל יהיה מדויק כאן ועכשיו. ויש את החלק הבוגר, זה ששואל מה חשוב, ויודע להגיד שגם אם לא יצא מדויק - יצאנו לדרך.
היכולת לזהות מי מדבר בתוכנו ברגע נתון היא בדיוק העבודה. כשאני מזהה שהרעד בבטן הוא התגובה העוברית, אני כבר לא בתוכה - אני מסתכלת עליה. וזה המרחב שפרנקל דיבר עליו.
שלושה כלים לשבוע הקרוב
לזהות את הגירוי ולתת לו שם. לא להילחם ברעד ולא להשתיק אותו. פשוט לומר: זה הרעד, אני מרגישה אותו, הוא כאן.
להחליף את השאלה. במקום "מה אני חייבת", לשאול "מה אני בוחרת". אותה משימה ביומן נראית אחרת לגמרי כשהיא נבחרת ולא נכפית.
חוק חמש השניות. מל רובינס מלמדת שאפשר להזיז את המוח מקיפאון לפעולה בחמש שניות. חמש, ארבע, שלוש, שתיים, אחת - וקמים לעשות פעולה אחת שמקדמת את הדקה הבאה. אני אוהבת לחבר לזה את החושים: מה אני רואה, מה אני שומעת, מה אני מריחה. זה מוציא אותי מהמחשבה שעוצרת אותי.
ולסיום, ההצלחה האחת
אני מסיימת כל שבוע בזיהוי של דבר אחד שהצליח לי. לא רשימה, לא סיכום - דבר אחד. זה מספיק כדי לפתוח שבוע עם אמונה, עם תקווה ועם הודיה.
ובשבוע שבו הקלטתי את הפרק הזה, ההצלחה שלי הייתה פשוט לצאת לדרך. גם כשהקול רעד.
⦾ אוטונומיה רגשית היא לא היעדר פחד אלא היכולת לבחור כשהפחד נוכח
⦾ בין הגירוי לתגובה יש מרחב - הנשימה הזאת היא כל החופש
⦾ סבל הוא חלק מהחיים, אבל להיות קורבן זו בחירה
⦾ להחליף את "מה אני חייבת" ב"מה אני בוחרת"
⦾ לזהות מי מדבר בתוכנו - החלק העוברי, הילדה הפנימית או הבוגר
להמשיך מכאן פנימה
הצופן העוברי הוא השיטה שמאחורי הכלים האלה - מסע שמתחיל בסיפור ההתהוות ומגיע עד האני הנוכחי.